ראיון זה נערך ב-22.7, לפני המשחקים האולימפיים בטוקיו בהם מולי זכתה במדליית הארד במרתון. מרגש לקרוא את התיאור הכנה והרהוט שלה על המסלול המאתגר שעברה ומה עובד עבורה. ת.ג.
כאשר הרצה למרחקים ארוכים, מולי סיידל, עמדה על קו הזינוק כדי להתמודד במבחנים האמריקאים למרתון האולימפי, היא ידעה שהיא תצטרך לסיים בין שלושת הראשונות כדי להגיע לטוקיו. משימה קשה, שהייתה מאתגרת עוד יותר מהעובדה שזה היה המרתון הראשון שלה אי פעם. אבל 30 קילומטרים לתוך המרוץ, סיידל מצאה את עצמה בדבוקת הרצות המובילה. ואז, כשהן רצו במעלה גבעה, היא ורצה נוספת, אלפין טוליאמוק, פרצו קדימה.
"הרגשתי טוב – או הכי טוב שאפשר בקילומטר ה-30 של המרתון הראשון שלך - כולם האטו בעלייה, ואני פשוט המשכתי באותו קצב", נזכרת זיידל. "כשהבנתי שאני לפני כולם, זה היה חרא, חרא, חרא, מה את עושה?"
מה שהיא עשתה היה לרוץ לסיום במקום שני בלתי צפוי. למרות שהפתיעה אפילו את עצמה, סיידל אומרת ש-"היכולת לדחוף קצת יותר מהאנשים סביבי" היא משהו שהתחיל כבר כשהייתה בכיתה ה', כאשר רצה מייל בשש דקות, והביא אותה לאליפויות לאומיות אישיות רבות בנוטר דאם". "אני יכולה להמשיך לנצח", היא אומרת.
היכולת הזו לרחף ממש על קצה הגבולות העליונים שלה היא משהו שסיידל תזדקק לו כאשר תתחרה במרתון האולימפי ב-6 באוגוסט. זה סוג של כוח נפשי שעשוי לעזור גם לכם וגם לי, בין אם כאשר אנחנו מנסים להעלות את הכושר שלכם לשלב הבא, או רק לנסות להעביר עוד כמה קילומטרים. לכן, לקראת המשחקים האולימפיים דיברתי עם סיידל בשביל פודקאסט הספורט של GQ חכם יותר, טוב יותר, מהר יותר, חזק יותר.
כאן היא מדברת על ריצה עם אגן שבור במשך שנה, אימוץ התחושה של להיות "סיר מים שעומד לגלוש", והלקחים שלמדה מאימון בשיא אי הנוחות.
GQ: האם זה נכון שאת בעלת שיא למייל הבירה בנוטר דאם?
מולי סיידל: בפעם האחרונה שבדקתי, הייתי בעל שיא מייל הבירה. יש לי תיעוד די מעומעם מזה. זה היה יותר שלא הקאתי כשעשיתי זאת. זה מפחית מהרעיון ש-"אלוהים אדירים, הרצים האולימפיים כל כך ממוקדים". רצתי בערך 8:20. אני רוצה לראות מה אני באמת יכולה לעשות אם הייתי הולכת על השיא בכל הכוח ולא בחצות במכנסוני ג'ינס, אחרי שחברים שיכנעו אותי לעשות זאת בזמן מסיבה.
נתרחק מבירה, אבל נשאר בקילומטרים, מהו הקילומטראז' השבועי שלך בימים אלה כשאת מעלה לקראת המשחקים?
אני עומדת בממוצע על 200 קילומטרים בשבוע. זה מצטבר בדרך כלל ל-25 או 27 קילומטרים ביום. לאחר מכן ריצה ארוכה בסופי שבוע איפשהו בין 32 ל-39 קילומטרים.
רצה בכל יום?
כן, בדרך כלל כל יום, פעמיים ביום. בדרך כלל אעשה ריצה ארוכה יותר בבוקר. רוב הריצות הקלות הן בסביבות 90 דקות. כך שזה משהו בין 18 ל-21 קילומטרים. ואז אני בדרך כלל אעשה 6 עד 10 אחר הצהריים. ואז התקדמנו יותר במבנה, האימונים התארכו הרבה יותר, לטווח של 24 עד 30 קילומטרים.
באיזה קצב את עושה בדרך כלל את הריצות האלה?
ריצות קלות הן ממש איטיות. אני חושבת שזה מפתיע הרבה אנשים לגלות שכאשר אני רצה ריצה קלה זה לוודא שהגוף שלי מתאושש מספיק לאימון הקשה. לכן אני אף פעם לא מפחדת לרוץ בקצב של 5:00, או 5:30, או אפילו לאט יותר, כדי להתאושש ממש. אני רצה בהרבה שבילים לאימונים. אנחנו מנסים לעשות הרבה דברים בטווח הסף, שמבחינתי, בגובה, הוא בסביבות 3:15 עד 3:25. כך שזה באמת משתנה בהתאם למה שאנחנו עושים.
מה המשמעות של סף?
סף מייצג סף לקטט. זה די קרוב לקצב המרתון שלך. זה הקצב שבו הגוף שלך כבר לא יכול להמיר לקטט בתוך המערכת שלך. ביסודו של דבר, הסף הוא בדיוק באותו קו של "הו, אנחנו עובדים קשה עכשיו". צריך להרגיש כמו סיר מים על הכיריים שעומד להתחיל לרתוח. צריך להיות בדיוק ברמה הזאת, ופשוט להחזיק אותה שם.
כשאני רץ, קל לי פשוט ליפול לקצב נוח. נדרשת הרבה עבודה כדי להישאר במודע בגבול העליון שלך.
זה ממש מתיש נפשית. זו יכולה להיות פריצת הדרך הגדולה ביותר עבור אנשים: היכולת פשוט להשלים עם חוסר הנוחות ולהחזיק בכך. המפתח למרתון הוא פשוט להיות מסוגלת ללכת למקום הזן הזה שבו את שלמה עם הידיעה שאת הולכת להרגיש ממש לא נוח לתקופה ארוכה מאוד. "אוקיי, אני פשוט הולכת להתחפר בכאב ולהיות בסדר עם זה."
כן, שמעתי אותך אומרת שהרבה אנשים מסתכלים על רצים מקצוענים וחושבים, "אה, הם בכושר כל כך טוב שזה כבר נוח להם". אבל למעשה להיות רץ מקצועני היא היכולת לשמור על אי הנוחות הזו לאורך זמן.
זה כמו הקלישאה הישנה, “זה לא נהיה קל יותר. את פשוט נהיית מהירה יותר". כשראיתי איך המנטליות שלי התקדמה מהתיכון למכללה למקצוענים, זו פשוט הייתה התפתחות מנטלית ויכולת להתמודד עם אי הנוחות לאורך זמן. יש לך את היכולות הפיזיות האלה, אבל הרבה פעמים הדבר המשמעותי ביותר שעוצר ספורטאים הוא המוח שלהם שאומר, "אוי לא, אתם נכנסים לאזור הסכנה. אתם צריכים לסגת לאחור". "אימון פחות עוסק בריצה בקצב מסוים בכדי שתוכלו לאמן את גופכם לקצב הזה – זה ללמד את המוח שלכם להיות בסדר עם ריצה בקצב הזה". "הפעם לא מתתי. אז בפעם הבאה יהיה בסדר. אני יודעת שאני יכולה לרוץ 21 קילומטרים בקצב הזה, למרות שזה כואב כמו גיהינום". זה רק ללמוד להישאר חזקה נפשית כשזה מבאס.
מהן כמה מהדרכים שפיתחת את היכולת הזו לשאת חוסר נוחות לפרק זמן ארוך יותר?
דרך אחת הוא שינוי המנטליות, והידיעה שזה לא חייב להיות מושלם בכל פעם, אבל צריך לסיים בכל פעם. אנשים היו המומים ללמוד בכמה מהאימונים בהם אני רוצה לעצור מוקדם. זה פשוט להגיד, “אוקיי, זה לא חייב להיות נהדר. זה לא חייב להיות במאה אחוז. אבל כן צריך לסיים, וצריך להישאר בחוסר הנוחות".
ואז אני אשתמש באסטרטגית המוזיקה. יש ימים שבהם זה באמת עוזר להיות מסוגלת להסיח קצת את הדעת ולהשתחרר עם מוזיקה. אנחנו לא יכולים לשמוע מוזיקה כשאנחנו מתחרים. אז אני מנסה לא להסתמך על זה יותר מדי. כי המרתון הוא ללמוד להשתעמם בזמן שסובלים מכאבים. מרתון מקצועני משעמם במהלך רוב המרוץ.
האם יש לך דרכים לאמן את השעמום שלך?
אני מנסה לעשות מדיטציה. מנסה לקחת קצת זמן בכל יום לבצע אחת. לנסות ולתרגל להיכנס למודעות הממוקדת הזו - או להתמקד בכמעט התנתקות. אני מניחה שאנשים יתייחסו לזה כמצב זרימה, פשוט נמצאים ברגע. אני מוצאת שאם אני מנסה לתרגל זאת מחוץ לריצה, זה אכן עוזר. המרוצים הטובים ביותר שלי הם מרוצים שבהם אני מרגישה שאני מסוגלת להגיע למצב הזה של לתת לגוף לעשות מה שהוא יודע לעשות. שבהם אני לא חושבת על זה יותר מדי או חושבת, אלוהים, עדיין יש לי כל כך הרבה קילומטרים לרוץ.
גילית שזה עוזר לך בריצה?
זה עוזר במובן של היכולת לשקף ולעבד. לא שריצה לא יכולה להיות רגנרטיבית, אבל היא דבר פעיל. מאמץ הוא מאמץ - בלי קשר אם הוא נפשי או פיזי - וצריך לקחת את הזמן הזה כדי להיטען מחדש. אז אם אני בבית ואני מניחה את הרגליים, ואני בטלפון מדפדפת באינסטגרם כל הזמן, המוח שלי עדיין עסוק. אני לא נותנת למוח שלי הפסקה נפשית. ואז כשאני מגיעה לריצה השנייה שלי אחר הצהריים, אני סחוטה נפשית.
אני נוסעת לאתיופיה מדי פעם כדי לעבוד שם עם קרן, אבל אני גם מתאמנת בעיר בקוג'י. האתיופים הם אנשי מנוחה ברמה מקצוענית. הם ירוצו פעמיים - שלוש ביום, אבל בין לבין: הררימו את הרגליים. אתם לא צופים בטלוויזיה, אתם לא בטלפון שלכם - אתם רק טוענים נפשית. אני לא חושב שיש לנו מספיק הערכה לזה כאן. זו הסיבה שהאתיופים והקינאתים בועטים לנו בישבן כל הזמן.
היכולת הזו להגדיל את סף אי הנוחות שלך, האם זה עזר עם דברים מחוץ לריצה?
כן ולא. יש לי סובלנות גבוהה מאוד לכאב, עד למקום שזה חזר לנשוך אותי. שברתי הרבה עצמות בחיי. שברתי את האגן פעמיים. שברתי את עצם העצה שלי מספר פעמים. לפעמים יכול להיות קשה להפריד בין אי נוחות - וזה מה שמרגישים במרוץ – מכאבים פיזיים של עצמות שבורות. מ-2017 עד 2018, השנה הראשונה שלי כמקצוענית, למעשה רצתי על אגן שבור במשך שנה. חשבתי שזו כמות נורמלית של כאב שצריך לעבור. אחר כך הלכתי ועשיתי בדיקת MRI והרופא היה: "לעזאזל, נפלת מבניין?"
שמעתי אותך אומרת שריצה היא כמעט כמו דרך שבה הגוף שלך יכול להדביק את המוח שלך. את יכולה לפרק זאת קצת?
הרבה פעמים המוח שלי מרגיש שהוא עובד במיליון קילומטר לשעה. אני מתמודדת עם OCD. אני מרגישה שיש טלוויזיה בעוצמה ברמה 10 בחלק האחורי של הראש שלי כל הזמן. כשאני רצה, זו הפעם היחידה שבה אני מרגישה שהמוח שלי והגוף שלי מסונכרנים. בגלל זה אני אוהבת את זה. זהו מצב הזרימה, וההרגשה שהמוח משתלב סופסוף עם הגוף.
אני מרגישה גם שהריצה נותנת לי פרספקטיבה, במיוחד כמו כשאני רצה בפלגסטאף על שביל, או בבוסטון, רצה על גשר ה-BU. אני מסתכלת על כל העיר ומרגישה כאילו אני רק נקודה אחת קטנה שעוברת במערכת האקולוגית העצומה הזו. זה עוזר לשים זאת בפרספקטיבה שיש יותר ממה שקורה בתוך הראש שלי
.
במה שונה הדיבור העצמי שלך עכשיו ממה שהיה בנוטר דאם?
עכשיו זה שונה מאוד מאשר כשהייתי במכללה. כל כך התקשיתי נפשית, במיוחד במכללה. אני פחות לוחצת על הדברים עכשיו. זו לא הגישה של הכל-או-כלום שהייתה לי בעבר, כי הגישה של הכל-או-כלום כמעט הרגה אותי. שום דבר אחר לא היה חשוב בעולם מלבד ריצה. אני חושבת שבגלל זה אני מנסה לגשת עכשיו בגישה של כן, זה חשוב לי מאוד. אבל בסופו של יום, זה דבר קטן ומטופש שאני אוהבת לעשות, ואני כל כך ברת מזל שאני יכולה לעשות זאת.
האם זה כמעט הרג אותך?
כֵּן. הייתי צריך ללכת לטיפול בהשגחה והייתי צריכה לבחון את חיי. שברתי עצמות על ימין ועל שמאל. זה היה מקום ממש חשוך. אני אסירת תודה שהמטפל שלי ניסח את זה במונחים שיכולתי להבין באותו זמן. אפילו לא התמקדתי ב-"אוי, זה עלול להרוס לי את החיים". יכולתי לחשוב רק על "אני רוצה לחזור לרוץ". הוא היה כמו, "את חייבת להאט, כי אם לא תסדרי את החרא הזה, לעולם לא תרוצי שוב". היכן שהמוח שלי היה באותו זמן, זה היה מה שפרץ את האטימות.
זה חרא אמיתי!
צריכה להיות הערכה טובה יותר של חרב פיפיות. ריצה היא נהדרת. אבל ריצה גם יכולה להיות הבעיה. אני לא מתכוונת להיות אחד מהאנשים שיגידו "הריצה הצילה אותי". הריצה שברה כל כך הרבה עצמות בגופי, והריצה הובילה אותי לקצה. אני מבינה שלעולם לא אהיה בריאה לחלוטין, נפשית, כנראה, או פיזית, עד שאסיים את קריירת הריצה התחרותית שלי.
מה הם חלק מהדברים בעצמך שבעבר היית רואה בהם חולשות, ועכשיו את רואה בהם כעת נקודות חוזק?
כנראה שמספר אחד עם OCD הוא האובססיביות הזו - הדחף הזה להמשיך לרוץ כל הזמן. היכולת לתעל זאת בצורה הנכונה תורמת במיוחד למרתון. אני מאוד אוהבת קילומטראז. להיות בעלת הדחף הזה לרוץ למעלה משעתיים - שלוש כל יום. לא קשה לי להתכונן לריצה אחר הצהריים. למי שצריך לרוץ 190 עד 210 קילומטר בשבוע, אני רואה בזה יתרון עצום.
נכנסת למבחנים האולימפיים בלי הרבה ציפיות, וסיימת במקום השני. איך את שומרת על הקלילות הזו במשחקים האולימפיים, כיוון שאני יודע שאת תחרותית ותרצי לנצח?
נכנסתי למבחנים כמו: “אני רק שומרת בראש פתוח. אף פעם אי אפשר לדעת מה עומד לקרות. "אני מתייחסת למשחקים האולימפיים באותו אופן, מכיוון שמבחינה אובייקטיבית זה עולה אפילו יותר מפי 10 ממה שהיו המבחנים האולימפיים. אלה היו הנשים הטובות ביותר בארה"ב. עכשיו אלה הנשים הטובות ביותר בעולם. אני מרגישה שזו המנטליות של דס לינדן של "פשוט תמשיכי להופיע". אם תופיעי עם המאמץ, אולי זה יכול להיות יום נהדר.
צריך גם לזכור שזה דבר חשוב להפליא לחיי - ריצה במשחקים האולימפיים היא החלום שלי מאז שהייתי ילדה. אבל צריך גם להבין, שבתוכנית הכוללת, זה דבר די טיפשי. אני מתפרנסת על ידי הנחת רגל אחת לפני השנייה בקצב מהיר למדי ביחס לרוב האנשים האחרים. אני לא מבצעת ניתוחי מוח. אני פשוט רצה.
מאת: Clay Skipper, מקור: https://www.gq.com/story/how-to-push-yourself-to-the-edge-without-falling-off-according-to-olympic-marathoner-molly-seidel
תרגום: תומר גמינדר, ספורט למחשבה
